כמו מין, ‘משפחה’ היא נושא/בעיה/הזדמנות בסיסית. אם אנחנו בכוונה להשיג “שביתת נשק” לא הרסנית, אנושית, עם עצמנו ועם שאר הטבע, עלינו להשקיע מאמצינו להבנת משמעות המשפחה ולהסתגל או לשנות אותה
במעין ערימה עמוסה של רעיונות פרוידיאניים, פמיניסטיים וקומוניטריים (ראו שנות ה-60), המשפחה – בגרסתה המופשטת של המעמד הבינוני המערבי – היא משהו הרסני ורעיל למדי. באיזשהי מידה רואים את תחילת המחיקה שלה בתצורות רדיקליות כמו הקיבוץ הישראלי או בקומונות כמו אוניידה של המאה התשע עשרה או תמרה של היום
אבל ההבנה שאנחנו בזמנים של שינוי חברתי, לאחר ההיסטוריה המואצת של מאתיים השנים האחרונות, היא בצורה של ‘צביטה קטנה’. וברור מאליו שבמשפחה אהבה הדדית וסולידריות, אף שאינה אוניברסלית, היא ברכה גדולה כשזמינה. וכמובן ילדים לא יכולים לשרוד בלי איזשהו מבנה משפחתי או משפחתי במקום. זה גם באמת המודל החברתי המוצלח היחיד שיש לנו כי הוא נובע מהביולוגיה של היונקים שלנו; ממשיכה מינית, רבייה וטיפוח. משפחה היא למעשה הסוד לחברה טובה יותר באופן קיצוני
בלי לזרוק את רעיון המשפחה הביולוגית (ניסויים קומוניטריים כמו אונידה והקיבוץ לא הצליחו לעשות זאת במשך יותר מדור או שניים) או את אהבת הזוגות שזורעת צאצאים, עלינו להבין כיצד להרחיב את המודל המשפחתי מעבר לביולוגי שלו, קשרי דם ומין. התנועה האנרכיסטית הקלאסית דיברה על ‘קבוצת זיקה’ כשחקן פוליטי השונה ממפלגות ועסקים פוליטיים היררכיים. המטרה שלנו היא לעודד קשרים של סולידריות, עזרה הדדית ואחריות משותפת בקרב אזרחי עולם מודעים המזדהים עם הפלנטה החיה והדמות המייצגת אותה, האם הגדולה. אז עם אלה שאנחנו אוהבים, זו לא המטרה שיהיה קן מונוגמי של 2.5 ילדים בתרחיש של בית יחיד, אלא לחיות ולאהוב ולתמוך זה בזה בקהילה של זיקה
מה שמביא אותנו לתמרה, אחת ה’קהילות מודעות’ המצליחות והארוכות טווח בעולם.
בחלקת אדמה מבודדת מאוד בדרום פורטוגל, קבוצה גרמנית ברובה שמרה על קהילה מכבדת אקולוגית ששמרה גם על חופש מיני יחסי תוך שמירה על מערכות יחסים ארוכות טווח, בניגוד למודל המערבי הרגיל של ‘מונוגמיה סדרתית’ או ‘לאהוב אחד, לזרוק אחד’.
כדאי ללמוד על המאמץ שלהם, הם היו די מתחשבים. התגובה שלי אליהם היא שתמרה נשמעת במובן מסוים כמו מיני מזרח גרמניה, כל המשמעת הגרמנית הזו שמנותקת משאר העולם, במקרה הזה לא על ידי שימוש קפדני בתעלות, מקלעים אוטומטיים והגבלות ויזה אלא חיים בתור גולים באמצע שום מקום. וכפי שמבהיר למדי “Radicals Chasing Utopia” של ג’יימי בארטלט, מדובר בסוג של גורוקרטיה, כלומר עם חשיבה מלמעלה למטה ודיון מנוהל מאוד.
למרבה הצער, הבידוד השפתי והפיזי שלהם אומר שהשפעתם מחוץ לגבולותיהם היא מינימלית. אם אתה בכלל רוצה לבקר אתה צריך לשלם 560 אירו עבור שהייה של שבוע באוהל.
אולי חידוש חשוב של פרויקט טאוורלנד הוא הרעיון של ‘הקהילה המפוזרת’ – בדיוק כפי שמשפחה ביולוגית יכולה להתפזר פיזית על פני ארבע או חמש יבשות (כמו המשפחה האירית שלי הנוטה להגירה), ועדיין לשמור על תחושת חיים ופעילויות של עזרה וחגיגה, מודל זה של קהילה אינו תלוי בכך שכולנו גרים יחד באותו בית גדול או כפר במשרה מלאה (כמו השכנים הקהילתיים שלנו או אולי לשעבר, גם הם גרמנים בעיקר, באופאצ’י, ליד אנגיארי). זה הופך אפשרי יותר באמצעות אמצעי תקשורת מודרניים.
בדיוק כפי שניתן לצפות ממשפחה ביולוגית שתחיה בבידוד גדול, להישבר על ידי יותר מדי מגע לוחץ ופחות מידי שחרור, כך גם בניסוי הקהילתי המבודד, אלא אם כן, כמו ב’ימים עברו’, היה פטריארך או מטריארך על מנת לאכוף את הכללים.