בעוד שבמדינות המערב השליטה הדתית על החיים האישיים פחתה, הרעיונות שלנו לגבי מערכות יחסים קרובות נשלטות עדיין על ידי הרעיון של רומנטיקה המובילה לקשר זוגי בלעדי לכל החיים.
למרות שבמדינות ליברליות גירושין ומערכות יחסים בלתי פורמליות הם נפוצים, האידיאל עבור רבים הוא מערכת יחסים יחידה. אידיאל שהם רודפים עד לשברון לב ולפעמים גרוע יותר.
האידיאל הזה, המשמש בסיס לכנסיות המנסות לשלוט בנו ‘מבפנים’ על ידי התניה של רגשותינו, מונע מאיתנו לחדש ולשחרר את חיי הרגש שלנו. בעוד ש’אהבה’ מתארת את זרימת האנרגיה המחברת, המקשרת בין הוויה להוויה ומתבטאת בדרכים רבות וברגעים רבים בחיים, ‘רומנטיקה’ היא אידיאולוגיה של חזקה ושליטה המחופשת או נתפסת כאהבה בעולם שלרוב חסר אהבה.
מערכות יחסים מתמשכות ועמוקות אינן תלויות בפעילות מינית ארוכת טווח אלא בקשרים דרך אישיות, התאמה, תחומי עניין משותפים, ערכים וחיבה. עם זאת ברור שמערכות יחסים זוגיות טובות הן לרוב בני ערובה לתשוקות מיניות שלא נענו. זוגות נפרדו בגלל קנאה (בעולם של מחסור מיני ואיסורים) ו’ניאוף’. אבל ניאוף זה מה שמבוגרים עושים! רק חוקים אכזריים, דעות קדומות ומשחקי כוח מגנים את ההנאה הפיזית בין יצורים בעלי יכולת הסכמה…
מקור האהבה הוא בשאיפה הביולוגית שלנו להתחבר (כפי שתיאר וילהלם רייך) אבל הרומנטיקה מקורה בימי הביניים המוקדמים כתנועה ספרותית המתארת את הרצון האפלטוני (כלומר שלא התממש) של משוררי החצר לנשים נשואות.
לאחר שגינתה את התשוקה באופן עקרוני במאות קודמות, למדה הכנסייה לתעל את המיניות לאהבה המורשית שנקראת נישואין, שבעבר נתפסה רק כחוזה רכוש.